ביאור שטיינזלץ על פסחים נ״ט

1 יאוחר דבר קרבן הפסח שנאמר בו "בערב" כאמור "תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים" דברים טז, ו, וגם נאמר בו "בין הערבים" כאמור "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו, לדבר קרבן התמיד שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד כאמור "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים במדבר כח, ד.

2 ומקשים: אי הכי אם כך שמכאן אתה למד דין איחור קרבן הפסח לקרבן התמיד, אם כן קטרת ונרות נמי נקדמו גם כן יקדמו לפסח, שכן יאוחר דבר קרבן הפסח שנאמר בו "בערב" ו"בין הערבים", לדבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד, שבהקטרת קטורת בערב והדלקת הנרות נאמר רק "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם" שמות ל, ח!

3 ומשיבים: שאני התם שונה שם לענין הנרות שמיעט רחמנא הכתוב במפורש שנאמר שם "אתו", שבא להדגיש את איחורו. וביאור הענין: דתניא שהרי שנינו בברייתא על הכתוב בנרות "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" שמות כז, כא, אמרו "מערב עד בקר" — תן לה למנורה שמן כדי מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר.

4 ועוד אמרו דבר אחר על אותו מקרא: אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד ושאר עבודות עבודות יום הן. מאי טעמא מה טעם למדים שאין עבודה אחרת שדינה כן — שאמר קרא המקרא "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר", להדגיש: אותו מערב עד בקר ואין דבר אחר מערב עד בוקר.

5 ואיתקש והוקש, הושווה בכתוב קטרת לנרות, שנאמר במפורש שבזמן העלאת הנרות מקטירים את קטורת הערב "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה". ומתוך זה למדנו שאין להתחיל כל עבודה אחרי עבודת הקטורת ועריכת הנרות ובכלל זה אף את הפסח.

6 הסברנו איפוא את השיטה הקודמת ומקורותיה. אכן יש להעיר כי תניא שנויה ברייתא מפורשת כי קושיין כמו, לפי, הקושיה שלנו שמצויה בה סברה שונה: קרבן התמיד קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות, ונרות קודמות לפסח, וראיה לדבר יאוחר דבר קרבן הפסח שנאמר בו "בערב" "ובין הערבים" לדבר קטורת ונרות שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד.

7 ושואלים: והלוא כפי שנאמר לעיל הא כתיב הרי נאמר "אתו", ללמדנו שזו עבודה אחרונה! ומשיבים: האי זה "אתו" מיבעי ליה למעוטי צריך לו למעט עבודה שעושים בפנים בתוך ההיכל, שלא כפסח שנעשה בחוץ, בעזרה. ושואלים: ומאי ניהו ומה היא עבודה זו? ומשיבים: אותה עבודה קטרת, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל וכתיב ונאמר "ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה" שמות ל, ח, אימא אמור: שמא נדליק נרות ברישא תחילה והדר ואחר כך נקטיר קטורת, שאין הכתוב אומר בדיוק איזו משתי אלה קודמת, לכן מיעט רחמנא התורה "אתו" שאין כל עבודה אחרת נעשית בהיכל אחר זמן זה.

8 ושואלים: אלא, אם כך ההלכה, "בין הערבים יקטירנה" למה לי? הלוא אין צורך בתוספת זו! ומשיבים: הכי קאמר רחמנא כך אמרה התורה לא בא המקרא הזה לקבוע זמן להדלקת הנרות אלא לומר בעידן דמדלקת בזמן שאתה מדליק נרות תהא מקטרא מוקטרת כבר הקטרת.

9 א תנו רבנן שנו חכמים: אין לך דבר שקודם להקרבת תמיד של שחר אלא קטרת בלבד שנאמר בה "בבקר בבקר". ואנו למדים: יוקדם קטרת שהיא דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" דכתיב שנאמר "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" שמות ל, ז, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד והוא קרבן התמיד שנאמר בו "את הכבש אחד תעשה בבוקר במדבר כח, ד.

10 וכן אין לך דבר שמתעכב שמאחרים אותו לאחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח, וכן מחוסר כפורים בערב הפסח מי שהיה טמא כגון מצורע או זב וטבל לטהרתו, שחייב עדיין בהקרבת קרבן ואסור לו לאכול בקדשים עד שיביא את קרבנו, והוא הקרוי מחוסר כיפורים, ושכח ולא הביא את קרבנו לפני הקרבת תמיד של בין הערבים, עשו לו תקנה מיוחדת ומקריבים את קרבנו אפילו לאחר התמיד, וטובל שנית לאחר הקרבת הקרבן ונעשה ראוי אף לקדשים ואוכל את פסחו לערב.

11 ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה מקריב את קרבנו לאחר התמיד של בין הערבים, וטובל ואוכל בקדשים שהקריב נדבה מבעוד יום לערב.

12 ושואלים: בשלמא לתנא קמא נניח לשיטת התנא הראשון שמתירים הקרבה אחרי תמיד של בין הערביים רק למחוסר כיפורים בערב הפסח — יש טעם בדבר: יבא עשה של פסח שיש בו כרת, שהרי הראוי להקריב קרבן פסח ואינו מקריב חייב כרת, וידחה עשה דהשלמה שהרי נאמר בתמיד של בין הערבים כמצוות עשה "עליה השלם כל הקרבנות כולם" אבל ודאי שאין בו כרת, ולכן ידחה עשה זה מפני המצוה החמורה יותר של פסח. אלא לשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא: מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה מה תוקפו של עשה זה של אכילת קדשים מעשה זה של השלמת הקרבנות לפני תמיד של בין הערבים?!

13 אמר רבינא אמר רב חסדא: הכא כאן מדובר במקרה מיוחד בחטאת העוף עסקינן עוסקים אנו, שאותו מחוסר כפרה כגון מצורע עני צריך להביא רק קרבן עוף לחטאת, שאין למזבח אלא דמה אבל אין מעלים את בשרה כלל למזבח ונאכלת לכהנים. ולא נצטוו להשלים את מעשה הקרבנות על התמיד אלא לגבי הקטרת חלבים על המזבח, אבל הבאת הדם לאחר התמיד מותרת.

14 רב פפא אמר: אפילו תימא תאמר שמדובר כאן בחטאת בהמה ואף כאן אפשר לעשות זאת בלא לעבור על עשה דהשלמה, כיצד? שאת איברי החטאת הזו לא יקטירו בו ביום, אלא מעלה ומלינה בראשו של מזבח ויקטירם למחרת לאחר הקרבת תמיד של שחר. שוודאי אם ילין את האימורים במקום אחר — יפסלו בלינה, אבל אם מעלה את הקרבן על גבי המזבח, אין הלינה פוסלת בו. ויתכן איפוא שיביא אדם את קרבנו בלא לעבור על מצות עשה של השלמה.

15 ושואלים: והאיכא והרי יש גם קרבן אשם שמחוסר כיפורים, כגון זב ומצורע, מביא לא רק קרבן חטאת אלא גם אשם, ואשם אין מביאים אלא מן הכבשים. בשלמא נניח לשיטת רב פפא — היינו דמלין לה זהו הפתרון גם באשם שמלין אותו אלא לשיטת רב חסדא, מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי אינו יכול להסתפק בהזאת דם בלבד! אמרי אומרים: לשיטת רב חסדא מדובר כאן במחוסר כיפורים שכבר קרב אשמו, ואין לו אלא להביא קרבן חטאת כדי שיתכפר לגמרי ולזה יכול להביא אף עוף.

16 ושואלים: והאיכא והרי יש גם קרבן עולה בקרבנות הכפרה! וכי תימא ואם תאמר: קרבן עולה לא מעכבא אינו מעכב את הכפרה, והתניא והרי שנויה ברייתא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא עצמו אומר: כשם שחטאתו ואשמו מעכבים אותו את המצורע מלהחשב טהור גמור עד שיביא קרבנות אלה, כך עולתו מעכבתו!

17 וכי תימא ואם תאמר ותנסה לתרץ כמו קודם; בשקרבה עולתו כבר, אולם, ומי והאם קרבה עולתו קודם לחטאתו ראשון?! והתניא והרי שנינו בברייתא על הכתוב בענין האיש שטימא את המקדש או קדשיו "והביא אותם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" ויקרא ה, ח, "ראשונה" מה תלמוד לומר בענין הקדמת החטאת? אם ללמד שתהא חטאת זו קודמת לעולה — הרי כבר נאמר "ואת השני יעשה עלה כמשפט" ויקרא ה, י ואין צורך בשני פסוקים.

18 אלא: זה בנה אב ויסוד ללמד דין כללי לכל חטאות שמקריבים עם קרבנות אחרים שיהו קודמות לכל עולות הבאות עמהן, שבכל מקרה החטאת היא הראשונה. וקימא לן ומוחזק בידינו שכלל זה יש לו תוקף עד כדי כך שאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה!

19 אמר רבא: יש לומר שאני שונה עולת מצורע בדינה משאר החטאות והעולות דרחמנא שהכתוב אמר

20 בדיני המצורע: "והעלה הכהן את העלה" ויקרא יד, כ, ודורשים לשון זו: "את העולה" — זו שהעלה כבר. ומכאן למדים שמותר בקרבן זה לשנות מן הסדר הרגיל ולהקדים את העולה לפני החטאת.

21 אמר ליה לו רב שמן בר אבא לרב פפא: לדידך לשיטתך שאמרת: מעלה ומלינה בראשו של מזבח, וכי קיימין ועבדינן מילתא לכהנים דאתו בה עומדים אנו ועושים דבר לכהנים שיבואו בו לידי תקלה, דסברי דיומיה הוא ואתו לאקטורי שסוברים הם שחלבים אלה בני יומם הם מקרבנות שנשחטו באותו יום ויבואו להקטירם בו ביום בעוד שצריך לדחותם עד למחר! אמר ליה לו: כהנים זריזין הן ואפשר לסמוך עליהם שלא יכשלו, שזהירים הם ואף יודיעו לחבריהם להיזהר.

22 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה רב הונא בריה בנו של רב נתן לרב פפא: והא כמה דלא מתקטרי והרי כל עוד שאין מוקטרים האמורין של החטאת כהנים לא מצו אכלי אינם יכולים לאכול מן הבשר, דתניא שהרי שנינו בברייתא: בענין השלמים יכול יהו כהנים רשאים לאכול בחזה ובשוק המופרשים להם מקרבן השלמים עוד קודם הקטרת אמורין של הקרבן? תלמוד לומר כאמור בכתוב "והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו" ויקרא ז, לא, ומכאן שחייב להקטיר תחילה את החלב והדר ואחר כך "והיה החזה לאהרן ולבניו".

23 ויודעים אנו: וכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי כל עוד שהכהנים אינם אוכלים את הבשר בעלי הקרבן אינם מתכפרים, שגמר כפרתם תלוי באכילת הכהן. דתניא שהרי שנינו בברייתא על הכתוב "ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קודש הם" שמות כט, לג — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים. ואם כן, כיצד יתכפר מחוסר הכיפורים, כשהכהנים אינם יכולים לאכול מבשר קרבן החטאת עד למחר, כשיוקטרו האימורים?

24 אמר ליה לו: כיון דלא שאי אפשר לעשות באופן אחר משום עשה דהשלמה — עשאום החשיבו את הקרבנות האלה כמי שנטמאו או שאבדו החלבים, שבמקרה זה מותר לכהנים לאכול. דתניא שהרי שנינו בברייתא: יכול נטמאו אמורין או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק, כפי שאמרנו שהדבר תלוי בהקטרה למזבח — תלמוד לומר: "והיה החזה לאהרן ולבניו" ויקרא ז, לא, משמעו: מכל מקום כלומר, מתנה מוחלטת היא, גם אם אירע שלא נעשו כל הדברים כמצוותם.

25 א רב כהנא רמי השליך, הראה סתירה: נאמר במקום אחד "ולא ילין חלב חגי עד בקר" שמות כג, יח, משמע: עד בוקר הוא דלא ילין, הא הרי נלמד מכאן כי כל הלילה כולה ילין שמותר להלין את חלב הקרבן כל הלילה. ואילו במקום אחר כתיב נאמר "והקטיר עליה חלבי השלמים" ויקרא ו, ה, ודרשנו: עליה השלם כל הקרבנות כולן, משמע שיש להקטיר את החלבים של הקרבנות עוד לפני הקרבת תמיד של בין הערבים!

26 הוא מותיב לה והוא מפרק לה הוא מקשה קושיה זו והוא עצמו מתרץ אותה, כאן מדובר כשנתותרו שנשארו לאחר שנזרק דמם ביום הקטרתם על תמיד של שחר, ולא הספיקו להקריבם לפני תמיד של בין הערבים, שאף שלכתחילה יש להביאם לפני התמיד, אבל אם נשארו — זמנם עד הבוקר.

27 וכן רמי ליה הקשה לו, הראה לו סתירה רב ספרא לרב: כתיב נאמר במקום אחד "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" שמות לד, כה, ומכאן נדייק: לבקר הוא שלא ילין הא הרי משמע כי כל הלילה ילין, ואפילו איברי עולה שנשחטה בערב יום טוב שהוא חול, מותר להקריבם בליל יום טוב. והכתיב והרי נאמר במקום אחר "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" במדבר כח, י, ולמדו מכאן שאין מקריבים עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, ולפיכך אי אפשר להקריב את חלבי הפסח ביום טוב — שהרי הם עולת חול שאינה קרבה ביום טוב!

28 אמר ליה לו: כבר רמייה ניהליה הקשה קושיה זו לפניו ר' אבא בר חייא לר' אבהו, ושני ליה ותירץ לו: הכא כאן בפסוק האומר שלא ילין החלב עד בוקר, אבל כל הלילה מותר בהקטרתו בארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת עסקינן עוסקים אנו שחלבי שבת קריבין ביום טוב, שבמקרה מיוחד זה מותר להקריבם ביום טוב.

29 אמר ליה לו: משום שחלבי שבת קריבים ביום טוב, אנן ניקו ונימא ליה דהאי קרא אנו נקום ונאמר לו לאותו פסוק שבארבעה עשר שחל להיות בשבת הוא דכתיב שנאמר ורק במקרה מיוחד זה ולא כמשמעו? אמר לו: שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה הנח את המקרא הזה שהוא דוחק, ומעמיד את עצמו במקרה מיוחד. שהרי הסתירה קיימת כאן, וחייבים לישבה באיזו שהיא דרך.

30 ב משנה הפסח ששחטו שלא לשמו, שבזמן שחיטה אמר שאין כוונתו לשחטו לשם פסח אלא לשם קרבן אחר כגון שלמים או עולה, או קבל את הדם, או הלך עם הדם למזבח, או זרק את הדם על המזבח באמירה שיהא שלא לשמו, או שעשה את העבודות לשמו ושלא לשמו יחד או שלא לשמו ולשמו, בכל אלה אם פסל בעבודה אחת — הפסח פסול.

31 כיצד הוא האופן של לשמו ושלא לשמו — כגון שאמר שכוונתו לשם פסח ולשם שלמים, שלא לשמו ולשמו שאמר — לשם שלמים ולשם פסח.

32 ג גמרא בעי שאל רב פפא: מה שאמרנו "לשמו ושלא לשמו", האם הכונה היא שחשב שתי מחשבות אלה בעבודה אחת תנן שנינו, כגון שבשעת שחיטה אמר את שני הדברים כאחד. או בשתי עבודות תנן שנינו, שאמר בעבודה אחת לשמו, ובעבודה אחרת מאלו הארבע אמר שלא לשמו?

33 והוא מבאר את ההבדל: האם נאמר כי בעבודה אחת תנן שנינו ולפיכך משנתנו כשיטת ר' יוסי היא, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו ר' יוסי ור' מאיר במקרה שאומר אדם שתהא בהמה עולה ושלמים שלדעת ר' מאיר דינה כעולה, שכיון שהוציא מפיו בתחילה לשון עולה — חלה קדושת עולה עליה ושוב אין קדושת שלמים יכולה לחול עליה. ור' יוסי אומר שגם דיבור אחרון יש לו חשיבות, ולכן יש בה גם קדושת עולה וגם קדושת שלמים, וממילא אינה ראויה להקרבה, אלא תימכר כשיפול בה מום, ובדמיה יקנו עולה ושלמים. משמע שלשיטת ר' יוסי כשאומר אדם דיבור שיש סתירה בין תחילתו וסופו, אין אומרים שרק ראשית דבריו היא הקובעת, ומבטלת מה שבא אחר כך. אלא גם מה שאמר בסוף יש לו חשיבות, ואפשר לתפוס — לקבל ולהתחשב גם בדבריו האחרונים.

34 דאי שאם משנתנו כשיטת ר' מאיר הא הרי אמר תפוס לשון ראשון ודיבור שני שמדבר שוב אינו מועיל,